רגעים כאלה אולי מוטב לשתוק ולהתכנס פנימה, בעודנו עוקבים אחר זרם העדכונים שמגיע בעקבות השרפה הקטלנית וחסרת התקדים שפוקדת אותנו. ברגעים כאלה אפשר אכן להתבונן, להציע עזרה, לדבר, להצטער ולהניח לדברים אחרים, שוטפים, הצידה. ברגעים כאלה אפשר גם לדבר על החיים, על אלה שמתמודדים עם הפתעות החיים הבלתי נגמרות, על אלה שאמורים להמשיך הלאה ולקיים את החיים בצורה הטובה ביותר שניתן.
החיים אינם רק ענייני חיים, כך מסתבר לנו לא אחת. לצד החיים יש את המוות ועמו נתח עצום של אי ודאות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית ויותר מזה. איש אינו יודע את תוחלת חייו בעוד שמרבית האנשים כאילו מתוכנתים לשאוף לחיים ארוכים ככל הניתן. איש אינו יודע באמת כיצד להתמודד עם אבדן אדם כזה או אחר, אבדן בלתי הפיך לחלוטין. נראה כאילו אנחנו לא יכולים להבין את מה שבעצם כל כך ברור וכל כך יומיומי אפילו. אני מניח שכמעט ואין יום שבו מתרחשות לוויות כמו שאין יום שלא מתרחשות בו לידות.
בחורים צעירים נספו במחי יד, בבת אחת, כקבוצה, באופן שקשה לדמיין ואילו כאן, מרגע לרגע, אנחנו קמים מהמיטה, אוכלים ארוחת בוקר, שותים, מתבוננים בעדכונים וממשיכים לחיות, ממשיכים להתקיים בצל האסון. כיצד פועלים במצב הזה בדרך הטובה ביותר למען עצמנו ולמען כלל האנושות? מה מקומה של אהבה עצמית כעת? עד כמה אנחנו רצים כעת לחפש את האשמים בתוכנו כדרך מילוט מהעובדות הבלתי נתפסות שהחיים באמת נזילים כל כך?
אם אתה קורא את המאמר הזה, סימן שאתה חי כעת. כאדם חי יש לך תפקידים, מן הסתם. חלק מהתפקידים שלך הוא גם עצם הקיום החי שלך. להיות כאן אדם חי. חלק מחייך כולל התבוננות בכאב בדרך בה אנשים נעלמים אל מותם בדרכים שנראות אכזריות, בלתי נתפסות, לא במקומן ואפילו לא הוגנות. חלק מהתפקידים של האדם החי גם בצל האסון הוא לחיות עם הכאב ויחד עם זאת, מבלי להתעלם ממה שקורה וממה שיש לעשות, לשים לב שהוא עדיין קיים, שיש לו עדיין צרכים, ושיש עבודת ריפוי לעשות, היום, מחר וגם בעוד שנה.
מוות כזה הוא אירוע מפחיד ביותר. זהו פחד שמושך אותנו אל מסכי הטלוויזיה כמו עיתות מלחמה או כל אירוע לאומי גדול שיש בו נפגעים רבים. אנחנו נמשכים למראות הקשים, לסיפורים הכואבים, לחוסר האונים שפוקד את האדם מפעם לפעם. דרך הכאב הלאומי אנחנו מתחברים מבלי משים, כל אחד בדרכו, לכאב פרטי ולחוסר אונים אישי. אנחנו מתבוננים כיצד הטבע הופך מדי פעם לאוכל אדם, כמו שקרה במקומות אחרים, במנגנונים אחרים. אנחנו מתבוננים והופכים משותקים. הדעת מרכזת את תשומת לבה אל הנושא ומבקשת לשתות בצמא כל פיסת מידע. זאת למרות ששום מידע שיתקבל לא יקהה את הפחד ולא יצמצם את הכאב והבהלה. שום דבר. שום מידע לא ירפא את הלב הדואב. אם מישהו יוכל לעשות את זה, או, יותר נכון, אם משהו יכול לעשות את זה, ולפחות באופן חלקי, זהו הלב עצמו. הלב הוא בעל המלאכה הנדרש על מנת לשקם הריסות שכאלה, בעוד שאנשים רבים כעת יפעלו לקבורת המתים, לשיקום ההריסות, לשיכון מחודש של העקורים, לטיפול במשפחות ועוד.
מה יכול לומר לנו הלב, ברגעים קשים כאלה? איזו נחמה הוא יכול להביא עכשיו, בצל הלהבות ואל מול הפיח הענק והגופות הרבות שמונחות לפתחנו? איזו בשורה אם בכלל יכולה להתקבל כעת, ברגעים הטריים של האסון שעמו אנחנו, החיים, אמורים מרגע זה להתקיים לצדו ללא כל יכולת להמשיך האלה כך סתם? מה יכול הלב לומר כשבעצם אין הרבה מה לומר?
זה זמן הלב ועל הלב לדבר כעת, דווקא ברגעים בהם המציאות קודרת יותר, מפחידה יותר, כואבת יותר ומייסרת יותר. זה זמן הלב וזה יכול להיות גם זמן היצירה, בדיוק כפי שאני מגיב כעת בכתיבה, מחפש את דרכי להתמודד עם המידע החדש תוך ניסיון לשלב אמצעי ריפוי אותם אני מכיר, מכיוון שהמאמר הזה מגיע אל אנשים חיים, אל אלה שאמורים לנוע קדימה. האנשים החיים זקוקים לריפוי אפילו לשם סיוע לכל מי שנפגע באירוע הקשה הזה. כולנו זקוקים כעת לריפוי וזהו זמן הלב. הזמן שבו כבר אין לנו תשובות, לכמה רגעים אין לנו הסברים (עד שיוקמו ועדות חקירה מוצדקות אך גם כאלה שמשמשות ניקוז רב מדיי לתסכול). אין לנו הרבה מה לומר למרות שבתוכנו מתרחשת מהומת מילים. זה זמן הלב משום שאם לא נרפא את עצמנו עכשיו יכה בנו הכאב באופן חריף יותר ויקהה את יכולתנו לעזור לעצמנו ולאחרים.
האירוע הזה הופך אותנו לחסרי אונים, בהרבה מובנים, בעוד רשויות ההצלה מגייסות כל כוח אפשרי להתמודדות חסרת פשרות שמשולב בה סיוע רב שמגיע מארצות העולם. יחד עם כל הטכנולוגיה שנשקיע בכיבוי האש הזו אנחנו נותרים חסרי אונים לזמן מה, עד שנתעשת ונהפוך גם את האירוע הזה, הקשה הזה, לעוד אחד ברשימת הזיכרונות הכואבים ואף הטראומטיים. דווקא בזמן זה, כשברקע מהדהדים הקולות השונים, זהו זמן הלב. אל מול האש השורפת והחמה כל כך, זו שאוכלת כל דבר שנקרה בדרכה, אל מול הכוח התוקפני וחסר הרחמים שלה, נדרש כוח עדין, מכיל ומעניק בטחון, כוח שיש בו תחושה של בית, של חיים ושל תקווה. זהו כוח הלב שלנו והוא נמצא ברשותנו, גם כעת.
ברגעים כאלה כשהכאב כל כך טרי יש לשים לב קצת בזהירות לנטיות התמכרות שהן נחלתנו כבני האדם, התמכרות לכאב ולשיתוק. הלב יכול לרפא אותנו אם ניתן לו את המקום, אם נסכים להרגיש, לגעת בעצמנו ולהתחבר לכוח החיים הבוער בנו, למרות זמניות החיים וההפתעות השונות עמן יש להתמודד. הלב יכול לרפא את מי שיכול להתבונן במראה ולהרשות לעצמו לעבור את תהליך הריפוי. הלב מתקשה לרפא את מי שנוטה להתמכר לקליטת המידע המזעזע, את מי שמאפשר, מבלי משים, לכאב, לשתק אותו ולהרחיק אותו מאלמנטים אופטימיים שתמיד היו ושתמיד יהיו, אם נרשה לעצמנו לראות אותם, גם ברגעים כאלה.
זה זמן לאהבה עצמית, זה זמן לאהבה בין אישית, זה זמן לאהבה מכל סוג. זה זמן ליותר אהבה מכיוון שברגעים כאלה, מפעם לפעם, כשהמציאות חזקה מדיי ותובענית מדיי, לא נותר אלא לפנות אל הלב הגדול הפועם בפנים ולמצא ממנו הסברים שקטים ולא מילוליים, הסברים של נחמה ושל תקווה שאין מילים מתאימות להגות אותם. בזמן הלב שותקים, מתבוננים, כואבים אך גם מאפשרים ללב למלא את התודעה בזרם של נחמה, חיבור לטוב הקיים והתבוננות אל הטוב שעוד מחכה קדימה, בעתיד.
זמן הלב אינו מבקש להתעלם ממה שקורה בשום אופן. אלה חיינו, זו ארצנו ואלה בנינו, נשינו והורינו, שנספו שם. אלה האנשים שבחרו במקצועות הלא פשוטים כמו להיות סוהרים, שוטרים או כבאים. אנשים אלה מאפשרים לנו היום לשוחח, להתקיים ולעבוד בעודם מתמודדים או התמודדו עם חלקים כואבים ולעתים גם בלתי רצויים, של החיים. ברגעים כאלה, לפחות לכמה רגעים, אנחנו מצליחים להיזכר שכל אדם באשר הוא קדוש הוא ואלוהי הוא. יהא זה אסיר ויהא זה סוהר. יהא זה יהודי ויהא זה ערבי. אנחנו מזהים ברגעים כאלה שכל אובדן חיים הוא טרגדיה לכלל בני האדם, ושכולנו קשורים כך או אחרת במין משימה גדולה ובלתי ברורה. כשאנחנו מאבדים חלקים מאיתנו, זה כאילו שחלק מגופנו נכרת באופן חד, בלתי צפוי ובלתי הפיך.
זהו זמן הלב ומותר ואף רצוי, גם ברגעים כאלה לחייך מפעם לפעם. חיוך של אהבה, אהבת החיים. תפקיד החיים לחיות בעוד שאלה שעזבו את החיים מגיעים לאן שהם מגיעים. תפקיד החיים לדבר עם הלב ולדבר אל הלב. אירוע כזה, שכל כך צובט בלב, אולי מזכיר לנו שיש לנו את האיבר הגדול והחשוב הזה, בבית החזה שלנו. הלב הזה פועם כעת וזהו סימן החיים המובהק והראשוני ביותר שקיים אצל האדם. זה זמן להקשיב ללב מכיוון שיש לו הרבה מה להגיד. זה זמן להתבונן בפרח, לגעת במי שאפשר לגעת, להתחבר היכן שאפשר ולפנות, יחד עם נשיאת הכאב וחוסר האונים, אל משימות החיים הבאות.
